נזקי גוף – אירוע נפילה ברחוב – לא כל ליקוי מהווה מפגע הראוי להכתרה כהפרה של חובת הזהירות

נזקי גוף – אירוע נפילה ברחוב – לא כל ליקוי מהווה מפגע הראוי להכתרה כהפרה של חובת הזהירות – התביעה נדחתה – תא (חיפה) 31715-05-14 – פ מ נ’ עיריית, תק-של 2017(4), 7639(10/10/2017)

עת שהלכה ברחוב הסמוך למקום מגוריה, בשעות הערב, מעדה התובעת כתוצאה מגוש בטון או בליטת בטון בכביש, אשר יצרה הפרשי גבהים שהביאו למעידתה. עקב אירוע הנפילה שהיה קשה מאוד, הובהלה התובעת לביה”ח הלל יפה, שם אובחן, כי היא סובלת משבר בקרסולה השמאלי. התובעת עברה ניתוח לקיבוע קרסולה (קיבוע פנימי באמצעות 4 ברגים).

התובעת, ילידת 1984, טענה, כי נפילתה אירעה בשל הפרת חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת, שכן לטענתה אירוע הנפילה התרחש כתוצאה מקיומו של מפגע בכביש; הנתבעת טענה, כי המפגע הנטען, נובע מהפרת חובות הצד השלישי, חובות זהירות וכן חובה חוזית.

דיון והכרעה במקרה זה של אירוע נפילה ברחוב בו נקבע, כי לא כל ליקוי מהווה מפגע הראוי להכתרה כהפרה של חובת הזהירות

בית המשפט קבע, כי בגדרה של עוולת הרשלנות על פי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), עלינו לבחון האם קיימת חובת זהירות מצד הנתבעת כלפי התובעת – חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית- האם הופרו חובות אלו, והאם קיים קשר סיבתי בין ההפרה לבין נזקיה של התובעת (ע”א 145/80, ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פד”י לז (1) 113)

חובת זהירות מושגית: חובת זהירות זו עוסקת בשאלה, אם סוג המזיקים שאליו משתייך המזיק חב חובת זהירות כלפי סוג הניזוקים, שאליו משתייך הניזוק בגין סוג הנזק שהתרחש. במקרה דנן, מדובר על בעל המקרקעין או המחזיק כלפי המבקר שם. ע”א 862/80 עיריית חדרה נ’ זוהר ואח’, פ”ד לז(3), 757.

הלכה פסוקה היא, כי שליטה ופיקוח על מקרקעין מקימים חובת זהירות מושגית כלפי מבקרים במקרקעין [ע”א 683/77 ברוק נ’ עירית תל אביב יפו, פד לד(1) 157]. בעלות, או החזקה במקרקעין, מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים, או המחזיק, כלפי מבקרים במקרקעין. הבעלים והמבקר אינם צדדים זרים זה לזה. החזקה במקרקעין יוצרת זיקה בין המחזיק לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, שכן בידי המחזיק האפשרות למנוע הסיכונים הקיימים במקרקעין. בהתאם, ביחסים שבין הנתבעת לבין התובעת קיימת חובת זהירות מושגית, שכן העירייה הינה מחזיקת המקרקעין אשר בחצריה ארעה התאונה.

אין מחלוקת בפסיקה באשר לחובת הזהירות המושגית שחבה הרשות המקומית כלפי הולכי רגל העושים שימוש ברחובות ו/או בדרכים ו/או בשבילים שבתחומה. בהקשר זה יפים הם דברי כב’ הש’ שטמר בע”א (חי’) 23805-04-11 עירית חיפה נ’ איליזרוב (ניתן ביום 29.1.2012): “לפיכך מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא, כי על העיריה מוטלת חובת זהירות כללית כלפי כל המשתמשים בשטח הציבורי שבתחום שיפוטה והיא חבה בחובת הזהירות גם כלפי הרוכב על אופניו בשטח הציבורי בו קיימת מדרכה שבורה ושקועה. תאונה כתוצאה ממצב דברים זה, נמצאת בתחום הצפיות הסבירה של העיריה.”

חובת זהירות קונקרטית: במסגרת בחינתה של חובת הזהירות הקונקרטית נשאלת השאלה האם המזיק הספציפי, הנתבעת – חבה חובת זהירות -כלומר צריכה לצפות – כלפי הניזוק הספציפי – התובעת, בגין הנזק שהתרחש הלכה למעשה.

שני היבטים בשאלה זו: האחד, “הצפיות הטכנית” – האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי. השני, “הצפיות הנורמטיבית” – האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. באשר לצפיות הטכנית נפסק, כי הצפיות הנדרשת אינה “ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד” (ד”נ 12/63 ליאון ואח’ נ’ רינגר ואח’, פ”ד יח (4) 701, 712). עוד נפסק, כי הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפייה (ע”א 243/83 עיריית ירושלים נ ג דון, פ”ד לט (1) 113, בעמוד 129 ד-ה)..

כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על פי מבחן הציפיות, לפיכך מופנים אנו למבחן הציפיות בהקשר לביקור במקרקעי הזולת. “הכלל הוא, כאשר פלוני מבקר בנכס על פי הזמנתו של המחזיק בנכס, כאשר מצויה בנכס סכנה, שאינה בגדר אחת מהסכנות הרגילות, הרי אין המחזיק בנכס יכול להניח כי המבקר אכן ידע להיזהר מפניה של סכנה זו והוא חייב לצפות מראש לכך, כי הסכנה הקיימת בנכס עלולה להביא לגרימת נזק למבקר” (343/74 גרובר נ’ עיריית חיפה, פ”ד ל(1), עמוד 155).

דברי כב’ הש’ שוחט בע”א (ת”א) 20362-10-11 עמיר קונדיטוריה נ’ מאירי (ניתן ביום 8.10.2013), “יש להבדיל בין מקרה בו “מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי למעוד ולהחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים” (ע”א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה האזורית בית שמש), שהינו סיכון סביר של חיי היומיום שיש להכיר בו, להשלים עמו וללמוד לחיות עמו, לבין סיכון שנוצר ע”י מחזיק מקרקעין, שיש לו שליטה ופיקוח על המקרקעין, במחדלו לדאוג לכניסה ויציאה בטוחה ממקרקעיו. בידוע, חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הציפיות.”

השאלה היא, האם ניתן היה וצריך היה לצפות נפילה של אדם כתוצאה מהיתקלות באותה בליטת בטון בכביש, אצל הנתבעת. בית-המשפט קבע, כי על הנתבעת הייתה החובה לצפות, כי תושב המתהלך במקום התאונה עלול להיתקל במפגע, לאבד שיווי משקלו וליפול ארצה. כן היה עליה לדאוג לתקינותו של השביל/הרחוב בו ארעה התאונה.

ד”ר אליהו וינוגרד בספרו דיני רשויות מקומיות עמ’ 378 מתייחס לנקודה זו באומרו: “על מועצת עיריה לדאוג לתיקונו ולמצבו התקין של כל רחוב שאיננו רכוש הפרט. על חובה זו אמר ביהמ”ש העליון “העיריה היא הרשות הציבורית אשר עליה הוטלה האחריות להחזיק במצב תקין את הדרכים הציבוריות הנמצאות בתחום שיפוטה. תפקיד זה איננו בגדר “רשות” גרידא אלא הוא נמנה עם התפקידים העיקריים וההכרחיים אשר כל עירייה מחויבת למלאם, שאם לא כן לא יהיו חיים תקינים ליושבי המקום”.

במקרה דנן אין חולק לעניין קיומה של חובת הזהירות, הן המושגית והן הקונקרטית. אחריותה של הנתבעת נובעת מהיותה רשות מקומית, האחראית על השטחים שבחזקתה ובאחזקתה. חובה על הנתבעת לדאוג לתקינות הרחובות והשבילים שבאחריותה ולדאוג לרחובות ולשבילים מסודרים ובטיחותיים וכן לוודא, כי אלה נקיים ממפגעים ומכשולים.

בית-המשפט קבע לאחר שבחן את הראיות והעדויות, כי אין מדובר במפגע. משטח האספלט אינו משטח “מגוהץ” ואינו משטח מוחלק, ועל ההולך בדרך יש לשים לב לגבי מדרך רגלו. הגם שלא מדובר במשטח מיטבי, לא כל ליקוי מהווה מפגע הראוי להכתרה כהפרה של חובת הזהירות, ומידת הליקוי אינה מגיעה כדי הפרת החובה בהקשר זה. מהתמונות אשר צורפו, עלה, כי מדובר במשטח המכיל סדקים וחריצים רבים, אשר התפתחו במשך שנים, סדקים אשר גם הם מצביעים על חוסר תקינות, אולם אינם מגיעים כדי מפגע.

 בנוסף לכך, בית-המשפט העיר על כך, שהתובעת לא הגיעה לתת עדות, כי קיימת חזקה שצד אשר אינו מביא עד חיוני או ראיה חיונית, ללא הסבר סביר, כאשר מדובר בעדות אשר יכולה היתה לתמוך בגרסת אותו צד, פירוש הדבר הוא שאותה עדות הייתה משמשת לחובתו של אותו צד, ולא תומכת בו. (קדמי, “על הראיות” (חלק שלישי – תשס”ד 2003) עמ’ 1648, ע”א 641/87 קלוגר נ’ אורט ישראל בע”מ ואח’, פד”י מד (1) 245, ע”א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע”מ נ’ מתיתיהו ואח’, פד”י מה (4) 651).

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את התביעה, באשר לא הורם הנטל הנדרש להוכחת הפרת חובת הזהירות (בין בראיות לגופו ובין בשל אי הרמת נטל ההוכחה) המוטלת על הנתבעת.